ניצולי השואה בשווייץ וזיכרון השואה

שווייץ הנייטרלית יצאה מן המלחמה בלא פגע. כל עוד הגבולות נשארו סגורים יכלו הפליטים לבחור אך ורק בהגירה לא-חוקית. כשהחל גירושם של יהודים למחנות השמדה נשארה שווייץ ההזדמנות האחרונה בעבור פליטים יהודים, אך פניהם של אלפים מהם הושבו ריקם בגבול. לאחר 1942 כבר ידעו רשויות שווייץ שהפליטים היהודים בסכנת מוות ולכן מי שהצליחו להיכנס לשווייץ שלא כחוק לא גורשו אלא נכלאו במחנות. יותר מ-50,000 פליטים מצאו מקלט בשווייץ במהלך המלחמה, בהם 20,000 יהודים, אם כי רק ביולי 1944 הבינה שווייץ שיש להעניק ליהודים מקלט בשל הרדיפה. כיוון שעד 1941 לא תמכה המדינה בפליטים מימנו ארגוני סעד ורווחה את כל ההוצאות. האיחוד השוויצרי של ארגוני הרווחה היהודיים נשא שנים רבות בעול כלכלי כבד, וכמוהו גם 19,000 יהודים שוויצרים בעלי אמצעים וארגון הגג שלהם, הפדרציה השוויצרית של הקהילות היהודיות. הם קיבלו תמיכה מוועד החלוקה המאוחד היהודי-אמריקני (הג'וינט).


רוב ניצולי השואה בשווייץ לא היו אזרחי שווייץ בזמן שנרדפו. הם באו מן הרייך הגרמני או ממדינות אירופיות אחרות; וכיוון שהיו יהודים, היו יעד ישיר לרדיפת הנאצים. מקצתם היו במחנות ריכוז ובמחנות השמדה ושרדו; אחרים נמלטו או הסתתרו והצילו את עצמם. רובם הגיעו לשווייץ לאחר מלחמת העולם השנייה. העובדה שבשווייץ חיים ניצולי שואה הגיעה לתודעת הציבור רק בעקבות המחלוקת על נכסים רדומים והמחקר ההיסטורי של ועדת ברז'ייה בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים. מאז סייעו העולם הפוליטי והחברה האזרחית למחקר ההיסטורי להתקדם ולהתעדכן והזיכרון של השואה הלך והתחזק. המחויבות של שווייץ לברית הבין-לאומית לזיכרון השואה (IHRA), שנוסדה בשוודיה ב-1998, היא דוגמה אחת. בגוף הבין-לאומי הזה חברות, לצד ארצות הברית, ישראל, ארגנטינה וקנדה, 27 מדינות אירופיות. מטרתו להסביר מהי השואה, לשמר את זכרה ולעודד מחקר של גורמיה, שכן השואה ערערה את עקרונות היסוד של הציביליזציה המערבית.


פשעי הנאצים בוצעו לפני יותר משבעים שנה. עם זאת, רצח עם, טיהור אתני, גזענות, אנטישמיות ושנאת הזר – כל אלו עדיין קיימים היום. להתעמת עם השואה פירושו להיות ער לסכנות החמורות המאיימות עלינו בשעה שלאומנות, שנאת הזר ואפליה כנגד מיעוטים דתיים מעוררים ספקות בנוגע לעקרונות שלטון החוק הדמוקרטי שלנו. ב-2017 וב-2018 משמשת שווייץ יושבת ראש הברית הבין-לאומית לזיכרון השואה. כך נהגה הרעיון לתערוכה "ניצולי השואה השוויצרים האחרונים". התערוכה נותנת לקול לניצולי השואה האחרונים ולצאצאיהם.

ד"ר גרגור ספוהלר ודר. של סבינה בוסרט

ארכיון לתולדות זמננו של ציריך

העדות הנושאת: זיכרון וחינוך היסטורי

ניצולי שואה וזיכרונותיהם עומדים בבסיס התערוכה. מה אנו יכולים ללמוד מעדים אלו?


הפחד, הרדיפה ואובדן יקיריהם הותירו פצעים עמוקים ובלתי ניתנים לריפוי אצל מי שהיו אז ילדים ובני נוער. אנשים אלה נושאים צלקות שלא ניתן לרפא. הפרידה האחרונה, הקשר הוויזואלי האחרון עם אב, אם, אח, סימנו את זיכרונותיהם לצמיתות. יחד עם זאת, הציטוטים מראים כי העדים ניסו להתמודד עם פצעיהם בדרכים שונות מאוד במהלך חייהם.


הניצולים יודעים שהם חריגים. היה להם מזל, אבל הם גם מרגישים שלא מגיע להם המזל הזה. העובדה שהם שרדו, בזמן שקרוביהם נרצחו, אינה מובנת ונותרה נטל כבד עבור רבים.


השואה - רצח עם והפסקה עם הציוויליזציה העומדת כנקודה אפלה בלתי נתפסת בהיסטוריה של המאה העשרים - הופכת לחיה וקונקרטית בדיווחים שנמסרו על ידי עדים. סיפוריהם משמשים כראיה לכך שהשואה אינה ניתנת לתיאור ואינה בלתי נתפסת. זו תוצאה של אירועים רבים שהתפתחו במשך שנים רבות במקומות אירופיים שונים. זה לא היה עבודתה של חברה פרימיטיבית, אלא של אומה עם היסטוריה תרבותית גדולה. העדים אינם מדברים על ברברים או על חיות, אלא על אנשים אחרים - אנשים שעינו אותם בצורה איומה, ש"רק עשו את משימתם ", שצפו או הסיטו את מבטם או ניסו לעזור.


במשך זמן רב כמעט אף אחד לא הקשיב לניצולים. במשך שנים, אפילו עשרות שנים, רבים מהם לא יכלו או לא רצו לדבר על רדיפתם. הקשבה אליהם היא היבט מרכזי בהתמודדות שלנו עם השואה. עם זאת, הסבר על השואה הוא משימתו של המחקר ההיסטורי, המתבונן בעיניהם של קורבנות, מבצעים ועוברי אורח באותה מידה.

ד"ר. גרגור ספולהר

ארכיון לתולדות זמננו של ציריך